פסק-דין בתיק ת"א 44712/03

1.    בנק לפיתוח התעשיה בישראל בע"מ (להלן: " הבנק") מבקש בהליך זה לאשר עיקול זמני אשר הוטל ב-24.6.2003, על זכויותיו של המשיב מס' 2 אצל הנתבע, בקשר ל-1/9 מנכס מקרקעין אשר נמצא ברח' מינץ 20, בני ברק (להלן: " הנכס").

הנתבע מתנגד לאישור העיקול בטענה שבמועד בו הוטל העיקול הזמני לבקשת הבנק, לא היו למשיב מס' 2 כלפי הנתבע או אצלו, כל זכויות שהן בקשר לנכס.

ואלה העובדות הצריכות לעניין.

2.    ב-18.12.1997 נרשמה לטובת הבנק משכנתא על הנכס להבטחת הלוואה שהועמדה על ידי הבנק לרשות הנתבע, שהיה אז ועודנו כיום, הבעלים הרשום של הנכס בלשכת רישום המקרקעין.

הנכס, כפי שהתברר, נרכש עוד בשנת 1995 עבור 8 משקיעים ביניהם הנתבע ו-7 אנשים נוספים, כשהנתבע משמש עבורם נאמן. "הודעה על נאמנות" לפי  סעיף 74 לחוק מס שבח מקרקעין, תשכ"ג-1963, נמסרה על ידי הנתבע לשלטונות המס ב-3.1.1995.

אחד הנהנים הוא המשיב מס' 2 - יוסף שטיינר - ביחס לחלק התשיעי מהנכס. חמותו, הגב' אגי שטיינברג אף היא בין הנהנים וגם חלקה בנכס הוא 1/9.

ההלוואה שהנתבע-הנאמן נטל מהבנק כשנתיים מאוחר יותר, נועדה בין היתר למימון יתרת מחיר הרכישה של הנכס (פרוטוקול מ-17.10.2004 עמ' 12).

עובר להעמדת ההלוואה כנגד רישום המשכנתא על הנכס לטובת הבנק, התבקש הנתבע למסור לבנק פרטים ביחס לכל הרוכשים - הנהנים. הנתבע נענה לבקשה זו במכתבו לבנק מה- 9.1.97, תוך שהוא מציין שם: " נראה לי שלמען פישוט ההליכים, ההלוואה תירשם על שמי בלבד".

ואכן, ההלוואה "נרשמה" על שמו של הנתבע. הנהנים לא התבקשו ליתן לבנק כל התחייבויות שהיא בקשר להלוואה הזו או לשעבוד שנוצר להבטחתה, ומובן שלא נתנו כל התחייבות כאמור.

ב-24.3.02, למעלה מ-4 שנים לאחר שנרשמה המשכנתא הנ"ל, חברה בשם יוסף שטיינר - יהלומים בע"מ ( להלן: " חברת שטיינר"), פתחה בבנק חשבון .

יוסף שטיינר, בעל השליטה ב חברת שטיינר והמשיב (הפורמלי) מס' 2 בבקשה לאישור העיקול (להלן: " שטיינר"), חתם לטובת הבנק על ערבות מוגבלת בסכום להבטחת האשראים שיועמדו על ידי הבנק ל חברת שטיינר.

הבנק לא עמד על קבלת בטוחות נוספות כנגד האשראי שהועמד לחברה הנ"ל - לא ממנה ולא משטיינר הערב לה  - להבטחת ערבותו.

למחרת היום, ב-25.3.02, שעבדו שטיינר וחמותו, הגב' אגי שטיינברג את זכויותיהם בקשר ל נכס לטובת חברת תאשור מימון והשקעות בע"מ, (להלן: " תאשור"), "לכיסוי הלוואה שנתנה החברה למר יוסף שטיינר בסך של 75,000 $". מסמכי השיעבוד כוללים:  מכתב של שטיינר ואגי שטיינברג לנתבע בעניין השיעבוד האמור, וכן מכתב של הנתבע לתאשור אשר נושא את הכותרת " כתב התחייבות ושיעבוד". על המכתב הזה חתומה גם תאשור, אשר בין היתר הסכימה גם לתנאי שהוצב על ידי הנתבע  לפיו השעבוד לא ירשם. השעבוד אכן לא נרשם.

כ-3 חודשים לאחר מכן, ב-15.7.2002, החלה תאשור לשלם לנתבע את חלקם של שטיינר וחמותו בתשלומים אשר הגיעו לו מהנהנים, לכיסוי ההוצאות בגין הנכס לרבות בגין ההלוואה שנטל מ הבנק כנגד המשכנתא.

הנתבע טוען שידוע לו ש שטיינר "הרים ידיים" בכל מה שקשור לפרעון ההלוואה לתאשור, וכי השעבוד על זכויותיו כלפי הנתבע בקשר ל נכס, מומש הלכה למעשה על ידי תאשור באופן שזכויותיו כלפי הנתבע הומחו ל תאשור בהמחאה גמורה. ראיה לכך היא ש תאשור נכנסה לנעליו של שטיינר בכל מה שנוגע לתשלומים בגין הנכס כבר ביולי 2002.  

במאי 2003, כמעט שנה לאחר "האירועים" הללו, הגיש הבנק תביעה בסדר דין מקוצר נגד החברה וכנגד שטיינר שערב לחובותיה, בשל חוב בסכום של כ-214,000 ש"ח, וביקש להטיל עיקול זמני על נכסים שונים של שטיינר -  בכללם על חלקו בנכס.

בקשת העיקול ככל שהתייחסה לזכויות שטיינר בנכס סורבה מהטעם שלפי סעיף 34 לחוק ההוצאה לפועל הסמכות להורות על עיקול נכס מקרקעין שאינו רשום על שם החייב, מסורה לבית המשפט המחוזי.

ב-23.6.2003 חזר הבנק וביקש להטיל עיקול זמני על זכויותיו של שטיינר בקשר ל נכס,  אבל הפעם כוונה הבקשה לזכויותיו של שטיינר אצל הנתבע בקשר ל נכס, וב-24.6.2003 ניתן צו העיקול המבוקש.

ביולי 2003 נפרעה במלואה ההלוואה שהנתבע נטל מ הבנק באמצעות הלוואה שהעמיד לנתבע בנק לאומי לישראל בע"מ. המשכנתא לטובת הבנק הוסרה ותחתיה נרשמה משכנתא לטובת הבנק המלווה - בנק לאומי.